עמי ברגר נ' עיריית תל אביב 

בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי תל - אביב יפו
בשבתו כבית משפט לעניניים מנהליים
תמ 131/06 בש"א 32378/06
תמ 132/06 בש"א 32379/06
 
בפני:
בפני כב' השופטת קובו אסתר, סגן נשיא
 
18/11/2007




 
 
בעניין:
התובע בת"מ 131/06 עמי ברגר
(המבקש בבש"א 32378/06) ע"י ב"כ עו"ד ד. לוי ומ. רוזנברג
 
- נגד -
 
הנתבעת (המשיבה) עיריית תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד י. חושן-שאנן
 
 
ובעניין:
התובע בת"מ 132/06 ערן ברקן
(המבקש בבש"א 32379/06) ע"י ב"כ עו"ד ד. לוי ומ. רוזנברג
 
- נגד -
 
הנתבעת (המשיבה) עיריית רמת גן
ע"י ב"כ עו"ד א. קינדרמן
 
 
החלטה
 
שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית מנהלית, שהדיון בהן אוחד. עניינן, טענת המבקשים כי עיריות תל אביב ורמת גן גובות קנסות, בגין עבירת חניה על מדרכה של רכב דו-גלגלי, בשיעור כפול משיעור הקנס המותר על פי חוק והקבוע בצו התעבורה (עבירות קנס) תשס"ב - 2002 (להלן: "צו התעבורה").
רקע
 
1. עמי ברגר (המבקש בבש"א 32378/06), היה בעליו של קטנוע עת חנה בתאריך 16.2.06 על המדרכה ברחוב על פרשת דרכים, מסוף סבידור, שבתחנת רכבת ישראל (מרכז). בגין עבירה זו, המהווה עבירה על חוק העזר לתל אביב -יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד - 1983 (להלן: "חוק העזר לתל אביב"), קיבל מר ברגר הודעת קנס מעיריית תל אביב, המשיבה לבקשתו, בה נדרש לשלם 500 ש"ח.
 
ערן ברקן (המבקש בבש"א 32379/06) גם הוא בעליו של קטנוע אשר חנה בתאריך 24.2.05 על המדרכה ברחוב אבא הלל 3, רמת גן. כן חנה מר ברקן בתאריך 13.12.05 על המדרכה ברחוב מנחם בגין 3, רמת גן. בגין עבירות אלו, המהוות עבירה לפי חוק העזר לרמת גן (העמדת רכב וחנייתו), התש"ס - 1980 (להלן: "חוק העזר לרמת גן"), הוא קיבל הודעת קנס מעיריית רמת גן, המשיבה לבקשתו שלו, בה נדרש לשלם 500 ש"ח.
 
2. מר ברגר ומר ברקן (להלן יקראו יחדיו : "המבקשים") שילמו את הודעות הקנס שנשלחו אליהם.
 
3. אין מחלוקת כי המבקשים העמידו רכבם הדו-גלגלי על המדרכה שלא כדין. אין גם מחלוקת בדבר סמכותן של הרשויות להשית עליהם קנס בגין עבירה זו. סלע המחלוקת, עניינה גובה הקנס אותו מוסמכת הרשות להשית במקרה בו רכב דו-גלגלי, כאופנוע/קטנוע, חונה על המדרכה. לטענת המבקשים, המיוצגים על ידי בא כוח אחד וטיעוניהם דומים, רשאיות היו הרשויות להשית עליהם קנס בשיעור של 250 ש"ח בלבד, ולא 500 ש"ח כפי שהושת בפועל.
 
4. למען הבהרת התמונה וטיעוני הצדדים, הכרחי ליתן סקירה קצרה של החיקוקים מכוחם פעלו הרשויות:
 
א. הכלל בדבר אי העמדת כלי רכב על מדרכה מצוי בתקנה 72(א)(א2) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובע:
 
"72. (א) לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות:
(1) ..
(2) ..
(2א) על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב והחנייתו לפי חוק עזר שהותקן על פי סעיף 77 לפקודה ובלבד שנותר מעבר להולכי רגל;
 
[הדגשה איננה במקור - א.ק.]
 
הוראה דומה מצויה בסעיף 5(ה)(3) לחוק העזר של רמת גן ובסעיף 6(ד)(2א) לחוק העזר של תל אביב שעל פיהם ניתנו הקנסות.
 
לציין כי הגדרת "רכב" בפקודת התעבורה [נוסח חדש], כוללת בחובה גם רכב דו-גלגלי.
 
ב. עבירות אלו, אם על פי תקנות התעבורה, אם על פי חוקי העזר, הוכרזו בתוספת לצו התעבורה (להלן: "התוספת") כעבירות קנס. קרי, לצד כל עבירה שבתוספת מצוינת דרגת קנס, הנעה בין דרגה "א" שהקנס בגינה הינו 100 ש"ח, לבין דרגה "ה" שהקנס בגינה הינו 1,000 ש"ח (ראו סעיף 3 לצו התעבורה). רלוונטיות לענייננו שתי דרגות קנס, האחת דרגת קנס "ב" - 250 ש"ח, והשניה דרגת קנס "ג" - 500 ש"ח.
 
וכך קובעת התוספת בהתייחס לחנייה על המדרכה בניגוד לתקנות התעבורה ולחוקי העזר:
 
"מספר סעיף פרוט נוסף לעבירה דרגת הקנס
72(א)(2א) למעט בנסיבות המפורטות להלן ג
72(א)(2א) בהעמדת שני גלגלים בלבד על ב
המדרכה ובלבד שנותר מעבר של 130
ס"מ לפחות על המדרכה ומותרת החניה
בכביש שבו הועמדו יתר גלגלי הרכב"
 
(הדגשה איננה במקור. ראו פרטים 103-104 לסעיף 2 לתוספת המתייחסים לעבירות לפי תקנות התעבורה, ופרטים 10 ו - 11 לסעיף 3(2) לתוספת המתייחסים לעבירות לפי חוקי העזר).
 
5. בתמצית, טוענים המבקשים כי צו התעבורה מבחין בין חניה על המדרכה של רכב עם שני גלגלים, לבין חנייה על המדרכה באופן אחר. כאשר מדובר בחניית רכב דו-גלגלי, כאופנוע, החונה על המדרכה עם שני גלגלים בלבד, מותרת גביית קנס בשיעור 250 ש"ח. לטענתם, רוחבן הממוצע של מדרכות וגודלו הממוצע של אופנוע/קטנוע מותיר בהכרח מעבר תקין בן 130 ס"מ כמפורט בתוספת. כן, משחנה רכב דו-גלגלי על המדרכה עם שני גלגליו, אין לו גלגלים נוספים ולכן בהכרח מתקיים גם התנאי הנוסף הנקוב בתוספת לפיו "מותרת החניה בכביש בו הועמדו יתר גלגלי הרכב".
 
וכך, בגביית קנס בשיעור גבוה יותר, מפרות הרשויות את חובת תום הלב המוגברת בה הן חבות מכוח היותן רשות ציבורית, הן מתעשרות שלא כדין ומסבות נזק ממון לכלל בעלי הרכבים הדו-גלגליים אשר חנו על מדרכה ונקנסו בשיעור כפול, בניגוד לקבוע בצו התעבורה. מטעמים אלה מבקשים המבקשים לייצג את כל בעלי הרכב הדו-גלגלי אשר החנו את רכבם על המדרכה וחויבו על ידי הרשויות, מי על ידי עיריית תל אביב ומי על ידי עיריית רמת גן, שלא כדין לטענתם, בשיעור קנס כפול. והכל, בשנתיים שקדמו להגשת הבקשות. לדידם, על הרשויות להשיב למבקשים וליתר חברי הקבוצה, בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 את אותו סכום שנגבה מהם שלא כדין. זה, מתבטא בהפרש בן 250 ש"ח, ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה. למעט סעד זה, עותרים המבקשים בתובענותיהם גם למתן צו המצהיר כי גביית היתר נעשתה שלא כדין, כי אין להוסיף ולגבות קנסות בשעורים האמורים, כי יש להשיב את עודף הגבייה בצרוף ריבית כמפורט שם, וליתן סעדים נוספים המייחסים למתן חשבונות, תשלום חלק מהפיצוי למבקשים ותשלום שכר טרחת עורך דין. לטענתם, באמתחתם עילת תביעה ראויה נגד הרשויות לפי תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006 (להלן: "החוק"), ובקשתם עונה על התנאים לאישור תביעתם כתביעה ייצוגית, כאמור בסעיף 8(א) לחוק.
 
6. הרשויות הגיבו כל אחת לבקשה הרלוונטית לה, ועתרו לדחייתה.
 
א. לטענת עיריית תל אביב, מדיניות אגף הפיקוח עד להגשת העתירה היתה ליתן קנסות בסכום של 500 ש"ח לרכב דו-גלגלי שחנה על המדרכה, רק במקום שבו הוצב תמרור האוסר מפורשות על חניית רכבים על המדרכה, כגון: בתחנת רכבת (מרכז). במצב מעין זה, סברה העירייה, בתום לב, כי לא חל התנאי הנקוב בתוספת להטלת קנס בשיעור מופחת לפיו "מותרת החניה בכביש בו הועמדו יתר גלגלי הרכב". פרשנות זו הינה פרשנות סבירה, לא פחות מהפרשנות המוצעת על ידי המבקשים אשר סבורים כי תנאי זה מתקיים בכל מקרה כאשר מדובר ברכב דו-גלגלי. מדגישה העירייה כי לא אכפה חניית אופנועים על המדרכה, אלא במקומות סואנים והומי אדם שנבחרו בקפידה.
 
עם זאת, החל מתאריך 1.3.2007 הונחו פקחי העירייה, למען הזהירות, לקבוע סכום של 250 ש"ח בגין עבירה של חניית רכב דו-גלגלי על מדרכה גם במקום בו מוצבים תמרורים האוסרים על חניה על המדרכה, כשהחניה איננה חוסמת את המדרכה. משום כך, מתיתר הדיון בבקשה לאור הוראות סעיף 9(ב) לחוק המעניק לרשות הגנה מפני אישורה של תביעה ייצוגית, במקום בו חדלה הרשות מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה בתוך המועד הקבוע שם.
 
עוד טוענת עיריית תל אביב כי ההליכים המתייחסים להודעות תשלום קנס הינם הליכים פליליים עליהם חלים סעיפים 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ"). על כן, משעה ששילם אדם את הודעת קנס בגין העבירה המדוברת, רואים אותו כמי שהודה באשמה לפני בית המשפט, הורשע, ונשא בעונשו שהוא סכום הקנס (סעיף 229(א)(ח) לחסד"פ). למעשה, כנגד המבקש עומד פסק דין פלילי חלוט, ולא ניתן לבטל את הרשעתו שלא לפי הוראות החסד"פ. הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית איננה הדרך המשפטית הראויה והמתאימה לדון בשאלות המתעוררת בעקבות הודעת תשלום הקנס.
 
מוסיפה עיריית תל אביב וטוענת כי בבואו לאשר תובענה ייצוגית נגד רשות, על בית המשפט להתחשב בנזק העלול להיגרם לציבור הנזקק לשירותיה של הרשות, לעומת התועלת הצפויה מניהול ההליך (סעיף 8(ב) לחוק). בהקשר זה מצביעה העירייה על כך כי השבת הקנסות תביא לפגיעה בתקציבה, לעיכובן של פעולות אותן התכוונה לבצע על סמך הסכומים שנגבו, ובהתאמה לפגיעה בציבור בכלל ובתושבי תל אביב בפרט.
 
מכל הטעמים דלעיל מבקשת עיריית תל אביב לדחות את הבקשה.
 
ב. עיריית רמת גן טוענת אף היא כי ההליך הנכון לתקיפת הודעת הקנס הינו בהתאם לחסד"פ, ומששולמה הודעת הקנס ולא מוצו ההליכים שם, שוב אין יכול המבקש לתקוף את פסק הדין הפלילי, החלוט, בעניינו באמצעות המכשיר של תובענה ייצוגית. עוד נטען כי החוק מאפשר הגשת תביעת השבה ייצוגית נגד הרשות רק כאשר מדובר במס, אגרה או תשלום חובה אחר. קנס אינו נמנה על האפשרויות בחוק, ומהווה הוא הרשעה בפסק דין על עבירה פלילית. בהתאמה, עילת התביעה איננה "החלטה של רשות" כפי שדורש סעיף 5(ב)(2) לחוק, אלא פסק דין פלילי. עוד נטען כי סעדים רבים מאלו המבוקשים, לא ניתן לדרוש אותם במסגרת תובענה ייצוגית נגד הרשות, והסעד היחיד לו ניתן לעתור הינו סעד ההשבה.
 
לגופם של דברים סבורה עיריית רמת גן כי הקנס המופחת חל רק בנסיבות מקלות בהן רכב העמיד שני גלגלים על המדרכה ושנים במקום בו החניה מותרת. כשעסקינן ברכב דו-גלגלי, אין כל נסיבה מקלה, שכן כל גלגלי האופנוע על המדרכה. תימוכין לכך, מוצאת עיריית רמת גן בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן לפיו דרגת עבירה "ב" איננה מתאימה לרכב דו-גלגלי, ולכן יש לתקן את כתב האישום כך שיחול הקנס לפי דרגה "ג" (ראו פסק דינו של כבוד השופט מועלם מיום 1.6.04 בפ 3290/03 המצורף לתגובתה של העירייה).
 
מוסיפה עיריית רמת גן כי אין למבקש עילת תביעה אישית וכי התנאים לאישורה של תובענה ייצוגית כאמור בסעיף 8(א) לחוק אינם מתקיימים. כן, נטען כי המבקש בעניינם לא הוכיח שאישור בקשתו לא יגרום לנזק חמור לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה לחברי הקבוצה ולציבור. נזק זה מהווה שיקול לדחיית הבקשה, כאמור בסעיף 8(ב) לחוק. עוד נטען כי פגמים שונים נפלו בתצהירו של המבקש בעניינה שיש בהם, בנוסף לכל האמור לעיל, לדחות אישורה של הבקשה.
 
 
דיון
 
7. דין שתי הבקשות להדחות; המבקשים נעדרי עילת תביעה אישית, אין לפני קבוצה מגובשת של אנשים שיש להם שאלות משותפות של עובדה או של משפט, ובכלל - אין התובענות ראויות להתברר באמצעות הליך של תובענה ייצוגית. אלה נימוקי;
תשלום הודעת הקנס - פסק דין פלילי
 
8. התוספת לחוק מונה רשימה של תביעות שניתן להגישן כתביעה ייצוגית; בכלל זה, קובע פרט 11 כי ניתן להגיש תביעה ייצוגית כאשר עסקינן ב"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" [הדגשות שלי - א.ק.]. בקשה לאישור תביעה ייצוגית כאמור תוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לסעיף 5(ב)(2) לחוק (וראו גם התוספת השלישית לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס - 2000).
 
9. עבירות הקנס מהסוג הנדון כאן מוגדרות כעבירות של "ברירת משפט" לפי סעיף 228(א) לחסד"פ. משמעות הדבר הינה כי לנאשם בחירה אם לשלם את הקנס או להישפט. אם בחר הנאשם להישפט, עליו להודיע על כך מיוזמתו לבית המשפט. זאת, להבדיל מהליך של "ברירת קנס" שגם שם ניצב הנאשם בין אותן שתי ברירות, אך אם בחר שלא לשלם, הוזמן באופן אוטומאטי לדיון בבית המשפט (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים 1522, חלק שלישי מהדורה מעודכנת תשס"ג). ברירת המשפט באה לידי ביטוי בסעיף 229(א) לחסד"פ. וכך, משנמסרה לאדם הודעה לתשלום קנס, עליו לשלמו בתוך 90 ימים, זולת אם הגיש בקשה לביטולו בתוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה, או שהודיע בתוך 90 ימים על רצונו להישפט לפני בית המשפט המוסמך. משבחר אדם לשלם את הקנס, "רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו..." (סעיף 229(א)(ח) לחסד"פ, הדגשה איננה במקור). לא שילם אדם את הקנס או לא פעל באחת הדרכים המנויות לעיל במועדים הנקובים, גם אז נתפס כמי שהורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס שבהודעת התשלום (סעיף 229(א)(ח2) לחסד"פ).
 
10. עבירות הקנס אינן עבירות פליליות "רגילות". אלו הן עבירות קלות שהמחוקק יצר עבורן הליך ייחודי, כמפורט בסעיפים 228-229 לחסד"פ, שמטרתו לפשט וליעל את ההליך, הן עבור בית המשפט הן עבור נאשמים (קדמי, שם בעמ' 1521). עם זאת, לא איבדו עבירות אלו את אופיין הפלילי והליך ברירת המשפט נותר פלילי על כל המשתמע מכך (שם, בעמ' 1522). מכאן, שהסכומים שהשבתם נדרשת על ידי המבקשים אינם בגדר "מס, אגרה או תשלום חובה אחר". הם אף אינם בגדר סכומים שהרשות גבתה שלא כדין, כפי שטענו המבקשים. עסקינן בעונש הנגזר על אדם בגין עבירת קנס, לאחר קיומו של הליך שיפוטי.
 
עיינתי בבג"צ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל אביב, פ"ד נד(1) 468 (2000) ממנו לומדים המבקשים כי נאשם יכול לתקוף את המעשה המנהלי גם במסלול האזרחי המקביל. אלא שאין דומה המקרה שם לענייננו. ראשית, עבירת החניה על המדרכה בפרשת דה הס היתה לפי חוק העזר לתל אביב (שמירת הסדר והניקיון), תש"ם - 1980 ומסוג "ברירת קנס". ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים עתיד היה להתקיים, ומשמע שטרם הסתיים הוא בפסק דין. מכאן ניתן להבין דחייתו של בית המשפט הגבוה לצדק את טענת המשיבה שם, גם היא עיריית תל אביב, כי על בית המשפט למשוך ידו מהעניין נוכח ההליך המקביל העתיד להתקיים בבית המשפט לעניינים מקומיים. העבירה שלפני הינה מסוג אחר, ברירת משפט, שההליך השיפוטי בעניינה הסתיים בהרשעה ובעונש בו נשאו המבקשים, על פי הודאתם ובחירתם. נכונות בית המשפט זה להידרש בשלב כה מאוחר לעניינם של המבקשים התוקפים את הודעת הקנס בתקיפה ישירה, מנוגדת לשיטת המשפט. שנית, עבירת החניה בפרשת דה הס היתה לא רק עבירה לפי חוק העזר האמור, אלא גם עבירה מנהלית לפי חוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות"). ההבדל בין שני דברי החקיקה היה כי הקנס בחוק העבירות המנהליות היה כמחצית מהקנס בחוק העזר. עיריית תל אביב נהגה, כבדרך השגרה, ליתן קנס לחונים על מדרכותיה רק בהתאם לחוק העזר, ומטעמים מובנים. נקבע כי בשל חשיבותה העקרונית של השאלה - בחירה בהליך של ברירת קנס ללא סמכות ומתוך שיקולים זרים - והשלכתה הרחבה ראוי היה שהטענות תדונה לפני בג"צ (שם, בעמ' 472). העבירה שלפני איננה עבירה מנהלית. היא בעלת אופי פלילי, וגם אם גונה קל, מקומה בבית המשפט המוסמך לעניין זה, בית המשפט לעניינים מקומיים.
 
11. ולענייננו. שני המבקשים שילמו את הקנס (מר ברקן שילם אף את אחד הקנסות בצרוף פיגורים). המבקשים לא הגישו כל בקשה לביטול הקנסות, ולא ביקשו להישפט לפני בית המשפט המוסמך, ולשטוח טענותיהם לפניו. משויתרו המבקשים על יומם בבית המשפט, עת אין מחלוקת כי היתה להם הזדמנות לכך, נתפסים הם ברשתו של סעיף 229(א)(ח) לחסד"פ ורואים אותם כמי שהודו-הורשעו-ונשאו בעונשם. הלכה למעשה, קיים נגד המבקשים פסק דין פלילי חלוט, המהווה מעשה בית דין.
 
המבקשים עורכים הבחנה בין עצם ההרשעה, שאין הם מבקשים להופכה על פיה, לבין העונש שנגבה שלא כדין ומשום כך מבוקש השבת חלקו. לטעמי, הבחנה זו הינה מלאכותית, ושניהם כאחד מהווים הכרעה שיפוטית המקימה מעשה בית דין. מכאן שגם אם החל ההליך כ"החלטה של רשות", במועד שבא עניינם של המבקשים לפני, ההחלטה נבלעת בהליך השיפוטי, עד שאין לה עוד קיום משל עצמה. משקבע החוק בסעיף 5(ב)(2) כי עילתה של התביעה צריך שתהא החלטה כאמור, וזו איננה לפני - שוב לא ניתן לאשר את הבקשות.
 
12. אמור מעתה, כי אין למבקשים עילת תביעה אישית. זו נדרשת בסעיף 4(א) לחוק עת מבקש מאן דהוא לעמוד בראשה של קבוצה שמאפייניה דומים, ולייצג עניינה. מטעם זה, לכאורה היה ראוי לדחות את הבקשות. אלא, שסעיף 8(ג) לחוק קובע כי אם מצא בית המשפט שהתקיימו כל התנאים לאישורה של תובענה ייצוגית, אך אין למבקש עילת תביעה אישית, "יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג" [הדגשה איננה במקור]. יש, אפוא, לבחון האם מתקיימים התנאים אותם קובע החוק לאישור בקשה לתובענה ייצוגית. תנאים אלו נקובים בסעיף 8 לחוק, והדיון בהם - להלן.
 
התנאים לאישור תובענה ייצוגית
 
13. סעיף 8(א) לחוק מונה את התנאים המצטברים לאישורה של תביעה כייצוגית. ואלה הם:
 
"8. (א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:
(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".
 
14. תנאי סף ראשון (ס"ק (1)) לאישורה של תביעה ייצוגית הינו קיומה של שאלה מהותית של עובדה או של משפט המשותפת לכלל חברי הקבוצה. מובן כי חבויה בתנאי זה השאלה מי הם אותם "חברי הקבוצה". בשלב זה אניח קיומה של קבוצה, ואתמקד בשאלה המשותפת, ככל שקיימת. לשם כך, יש לחזור לתוספת לצו התעבורה; וכך נמצא כי הכלל הוא שחנית כלי רכב על המדרכה, "מזכה" את החונה בקנס בן 500 ש"ח. החריג, קנס בן 250 ש"ח בלבד, מוטל אך במקום בו מתקיימים שלושה תנאים מצטברים:
 
א) החניה היא עם 2 גלגלים בלבד על המדרכה;
ב) נותר מרווח של 130 ס"מ לפחות על המדרכה;
ג) מותרת החניה בכביש בו הועמדו יתר גלגלי הרכב.
 
התנאי הראשון בדבר חנייה עם שני גלגלים על המדרכה מתקיים בכל חברי הקבוצה, שאם לא היו חונים כך לא היו מקבלים קנס. אשר לתנאי השלישי, זה שעליו נטושה המחלוקת בין הצדדים, מוכנה אני להניח, לטובת המבקשים, כי פרשנותם היא-היא הפרשנות הנכונה: כל אימת שעסקינן ברכב דו-גלגלי, שאין לו אלא שני גלגלים החונים על המדרכה, לעולם מתקיים תנאי זה לגביו. אלא, ששורש הבעיה נעוץ בתנאי השני, כשעל משוכה זו לא הצליחו המבקשים להתגבר. עניינו של התנאי השארת מרווח מסוים למעבר הולכי רגל, חרף החניה על המדרכה עם שני גלגלים. זהו תנאי עובדתי, שקיומו תלוי בנסיבות החניה של כל רכב ורכב על המדרכה. בהקשר זה יש לדחות את טענת המבקשים כי ככלל, כל המדרכות רחבות דיין וכל האופנועים צרים דיים באופן שתמיד נותר מעבר הולם להולכי רגל, כנדרש בתוספת. ניתן לחשוב על מספר אפשרויות בהן מצב עובדתי זה לא יתקיים; אם בשל רוחבה של המדרכה, אם בשל גודלו של האופנוע, אם משום שאופנוע חנה לרוחבה של המדרכה, ולא לאורכה. כל אלה ואחרים לא נדע, אלמלא ברור עובדתי-נקודתי. מקומו של ברור עובדתי מעין זה, שיש בו מאפיין נסיבתי-אישי לגבי כל רוכב דו-גלגלי שחנה על המדרכה וקיבל קנס של 500 ש"ח, במסגרת ההליך השיפוטי המוסדר בחסד"פ. לבית המשפט המוסמך הכלים והאמצעים הדרושים להכרעה זו. חולק אדם על התאמת נסיבות חנייתו למתן הקנס - יתכבד וינקוט בהליך זה.
 
הנה כי כן, אין לפני שאלה עובדתית המשותפת לכלל חברי הקבוצה, המאפשרת הכרעה גורפת במסגרת תובענה ייצוגית.
 
15. אין לפני גם שאלה משפטית המצדיקה אישור הבקשה כתובענה ייצוגית. כאמור, יצאתי מנקודת הנחה כי פרשנות המבקשים את התנאי השלישי היא הסבירה והנכונה. אולם, אינני בטוחה כלל וכלל כי יש לפרש תנאי זה כמתקיים לעולם באופנוע. בכל מקרה, הכרעה בשאלה המשפטית לא תועיל למבקשים. שהרי, שאלה שכזו אדניה בעובדות; ואלו, אינן משותפות לקבוצה.
 
16. מכאן, גם נובעת המסקנה כי זהות חברי הקבוצה בשמה עותרים המבקשים כאן איננה מוגדרת ואיננה מגובשת דיה. אמנם, המבקשים הגדירו אותה ככל בעלי רכב דו-גלגלי שחנו על המדרכה בתל אביב וברמת גן וקיבלו קנס של 500 ש"ח. אולם, ראינו כי יש להבחין בין מי שחנה על המדרכה והשאיר מעבר תקין להולכי רגל, לבין מי שלא עשה כן. אלה האחרונים בודאי אינם זכאים להשבה כלשהיא.
 
יוצא אפוא כי משלא באו הנסיבות העובדתיות לידי ביטוי או בחינה וכיוצא בזה - הכרעה, יש קושי לערוך את ההפרדה/ההתאמה הנדרשת בין החברים בקבוצת רוכבי האופנוע שחנו על המדרכה.
 
17. זאת ועוד, לא בכדי לא ציינו המבקשים את סכום התובענה הכללי בהתייחס לכל חברי הקבוצה הנטענת. לדבריהם, הסכום ניתן לחישוב פשוט והוא מבוסס על השבה בת 250 ש"ח (בתוספת הצמדה וריבית כזו ואחרת) בכפולת מספר יחידי הקבוצה. אלא, שכאמור, חברי הקבוצה אינם מוגדרים דיים, וכך גם לא מספרם. מטעם זה אני דוחה את טענת המבקשים כי הרשויות לא הוכיחו שאישור התובענות יגרום לחסרון ממשי בתקציבן. משלא פרטו המבקשים כדבעי סכום תובענתם, ומשלא נדע מיהם חברי הקבוצה ומה מספרם - אין להם להלין על הרשויות אשר אינן יכולות לצפות היקף הנזק לתקציבן. הדיון בנזק העלול להיגרם, כמפורט בסעיף 8(ב) לחוק, הינו עקר בנסיבות העניין. בהערת סוגריים, אעיר כי המבקשים לא פנו לרשויות קודם להגשת הבקשות על מנת לקבל נתונים מספריים כלשהם. ראוי היה למצות הליך של פניה לרשויות לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998 קודם להגשת הבקשות, וחלף עתירה למתן צו למתן חשבונות.
 
18. ביני לביני אציין כי הסכום לגבי כל אחד מיחידי "הקבוצה" אינו עניין של מה בכך. לאור האפשרות החלופית שקיימת לכל אחד מהם, לא מן הראוי שהנושא יבוא על פתרונו במסגרת תביעה ייצוגית.
 
19. חקיקתו של החוק הביאה לקביעת מנגנון מפורט להגשתן וניהולן של תביעות ייצוגיות. הכללים האחידים שנקבעו בו נועדו, בהתאם לסעיף 1, סעיף המטרה, לשפר את ההגנה על זכויותיהם של תובעים פוטנציאליים (ראו גם אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו - 2006" הפרקליט מט(1) 131, 132 (2006)). התובענה הייצוגית הינה מכשיר רב עוצמה, ומשום כך מבקש החוק להבטיח כי לא ינוצל לרעה ולא יפגע בתובעים הפוטנציאלים חברי הקבוצה, בנתבעים או בכלכלת המשק. לשם כך, העמיד המחוקק חסמים ותנאי סף טרם הכניסה בשעריה של התובענה הייצוגית (ראו גם ת.א (תל אביב) 2030/01 אזואלוס נ' החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ פדאור (לא פורסם) 06 (33) 763 (2006)). חסמים ותנאים אלה עורכים את האיזון הראוי, על פי דעתו של המחוקק, בין הצדדים הקשורים. תנאי הסף שבחוק המתייחסים לאישור בקשה לתובענה ייצוגית אינם בבחינת חומה בצורה שיש להוכיחם כאילו מדובר בהוכחת התובענה עצמה, לגופה. עם זאת, גם אם מידת השכנוע כי תנאים אלה מתקיימים איננה מחמירה כטענת המבקשים, לא ניתן להסתפק באמת מידה מינימאלית, מרפרפת וכללית כבקשה זו שלפני.
 
מצאתי כי אין התובענה הייצוגית מהווה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת (סעיף 8(א)(2) לחוק). אין זה ראוי לאפשר למבקשים לתקוף הרשעתם, על פי הודאתם, חודשים לאחר שנשאו בעונשם. אף אם יוחלפו המבקשים באחרים, לא יועיל הדבר משום שחברי הקבוצה אינם מוגדרים, ואף לא ניתן להגדירם משום העדר מכנה משותף, עובדתי, אליו ניתן להגיע מתוך הראיות הקיימות. בנסיבות אלה, כשהמבקשים לא הוכיחו ולו ראשיתם של התנאים, לא מצאתי לדון ביתר תנאיו של סעיף 8(א) לחוק ובשאלת נטלי ההוכחה הקבועים בו. אלו יוותרו לעת מצוא.
 
20. אשר על כן, הבקשות שלפני נדחות, לגופן.
 
אוסיף כי עיריית תל אביב ביקשה לדחות את הבקשה נגדה (בש"א 32378/06) גם על סמך סעיף 9(ב) לחוק לפיו רשות אשר הודיעה כי תחדל מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור, והוכח לבית המשפט כאמור, לא תאושר בקשה להגשת תובענה ייצוגית נגדה. אלא, שהחוק מעניק לרשות 90 ימי חסד מיום הגשת הבקשה לחדול מהגבייה. בענייננו, הבקשה הוגשה בתאריך 2.11.06, ואילו עיריית תל אביב חדלה מהגבייה רק החל מתאריך 1.3.07, בחלוף פרק הזמן הסטטוטורי שבחוק. בקשה להארכת מועד לא הוגשה על ידי עיריית תל אביב, ונימוקים לא נמצאו.
 
סוף דבר
 
21. דינן של שתי הבקשות, להדחות.
שתי התובענות נדחות אף הן.
 
כל אחד מהמבקשים ישא בהוצאות המשיבה הרלוונטית לבקשתו וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 50,000 ש"ח בצרוף מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן החלטה זו, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן ההחלטה ועד לתשלום המלא בפועל.
 
 
 
המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כוח הצדדים.
ניתנה היום ח' בכסלו, התשס"ח (18 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים.
 
 
 

קובו אסתר, סגן נשיא